לא מזמן מצאתי את עצמי אומר “כן” לעוד פרויקט. הוא היה מעניין, מאתגר, אפילו מחמיא. האנשים סביבי האמינו שאני האדם הנכון לזה – ואני, כמו רבים מאיתנו, לא רציתי לאכזב. אבל עמוק בפנים ידעתי שאין לי באמת מקום אליו. השבועות עברו, והשעות הפנויות נעלמו, הקצב גבר, השקט הפנימי הלך והתרחק.
לאט לאט הבנתי: לפעמים, ה"כן" שלנו לאחרים הוא בעצם "לא" לעצמנו.
אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את ה"כן".
כן להזדמנות. כן לאתגר. כן לצמיחה.
והאמת? יש בזה קסם. ה”כן” פותח דלתות. הוא יוצר תנועה, חיבורים, התנסויות חדשות. הוא המנוע של הגדילה.
אבל אם כל דלת שנפתחת נשארת פתוחה, הבית הפנימי שלנו מתמלא ברעש.
וזה המקום שבו נכנס ה"לא".
ה"לא" הוא לא קיר. הוא גדר דקה סביב הגן שלנו.
הוא לא סגירה, אלא שמירה.
כשאנחנו אומרים "לא" ממקום מודע, אנחנו בעצם אומרים "כן" לעצמנו – כן למנוחה, כן לנשימה, כן למה שבאמת חשוב. כן לעצמי.
איזון אמיתי בחיים לא נולד מהחלטה תמיד להגיד “כן” או תמיד להגיד “לא”. הוא נולד מהיכולת לזהות בכל רגע –
מה משרת אותי עכשיו?
מה משרת אותי לטווח ארוך?
ומה ישמור על השקט הפנימי שלי כדי שאוכל להמשיך לצמוח גם מחר?
האם ה-'כן' או ה-'לא' שאני אומר זה באמת מה שאני רוצה?
אני חושב על עצמי בתקופה לפני שלמדתי את העקרון החשוב של איזון 'כן ו-'לא', כמה הייתי פועל מתוך ריצוי לאחרים, כמה הייתי 'יס מן' וחושב על זה כאילו אני אדם חיובי שלא מוריד, כמה זמן ואנרגיה ביזבזתי על דברים שלא רציתי באמת ושלא תרמו לי כלום.
ואני, שנים אחר כך בעולם ההייטק, הייתי צריך ללמוד את זה מחדש.
שם, ה"לא" כמעט אסור. הוא נתפס כפספוס, כחוסר שאיפה. אבל האמת היא שדווקא שם, בתוך המרדף, גיליתי שהיכולת להגיד "לא" הפכה לאחד הכלים הכי חשובים שלי לצמיחה אמיתית.
לא כתגובה של פחד – אלא כהקשבה.
לא כהתנגדות – אלא כהכוונה.
כי איזון, בעיניי, הוא לא עמידה במקום. הוא תנועה מודעת.
הוא לדעת מתי לצמוח החוצה, ומתי לשוב פנימה כדי להתחזק.
והיופי הוא שאין נוסחה אחת. יש מי שזקוק ליותר "כן" כדי להיפתח לעולם, ויש מי שצריך ללמוד להרפות דרך "לא".
כל אחד מאיתנו נע על הציר הזה אחרת – והאיזון האישי שלנו נמצא בדיוק שם, בין שניהם.
ולפעמים, אנחנו אומרים "כן" למשהו – אבל עמוק בפנים מקווים שיקרה משהו שיגרום לזה להתבטל.
כן מתוך נימוס, מתוך רצון לרצות, מתוך קושי מול הסיטואציה.
אנחנו אומרים "כן", אבל מתפללים ל"לא".
הטיפ כאן הוא פשוט אבל חשוב:
בשלב הראשון – לשים לב כשזה קורה. להרגיש את המקום הזה בגוף, את המאמץ, את חוסר הנחת, את כמות האנרגיה שמתבזבזת על משהו שבלב אנחנו כבר יודעים שלא מתאים לנו.
ובשלב השני – לאפשר לעצמנו את ה"לא" הזה. לא כמרד, אלא כהגנה רכה על הגבולות שלנו.
כי כל "לא" כזה משחרר אנרגיה לחיים, לצמיחה, למה שכן נכון לנו.
הצעד הקטן להיום
בפעם הבאה שמישהו מבקש ממך משהו – רגע לפני שאתה עונה “כן” – עצור.
תנשום.
תשאל את עצמך שאלה פשוטה:
“ה’כן’ הזה – משרת את מה שבאמת חשוב לי, או גוזל ממנו?”
אם התשובה ברורה – תפעל מיד מבלי לבזבז על זה אנרגיה מיותרת.
ואם היא לא, תן לעצמך זמן. גם "תן לי לחשוב על זה" הוא סוג של איזון.
כל "לא" שנאמר ממקום נכון, הוא מקום חדש לצמיחה.
וכל "כן" שנאמר מהלב, מתוך הקשבה, הוא זרימה אמיתית עם החיים.
וזה אולי הלקח הכי גדול שלמדתי:
האיזון בין להגיד "כן" לבין לדעת מתי להגיד "לא" –
הוא לא מאבק בין שני צדדים, אלא ריקוד עדין ביניהם.
כזה שמאפשר גם לשמור על עצמנו, וגם להמשיך לגדול – בעוד צעד קטן אחד, ועוד קצת.