כולנו ראינו את הדיאגרמה ההיא. ארבעה מעגלים צבעוניים שנפגשים באמצע: מה שאתה אוהב, מה שאתה טוב בו, מה שהעולם צריך, ומה שמשלמים לך עליו. במרכז, בנקודה הקטנה והמושלמת הזו, כתוב: איקי גאי.
במשך שנים הסתכלתי על הדיאגרמה הזו וחשבתי שאיקי גאי הוא יעד. כמו אי בודד שצריך לשחות אליו, וכשמגיעים – נחים. חשבתי שזה ה"שפע" המוחלט. שמגיעים לשם והכל מסתדר.
אבל אז הבנתי שמשהו חסר. כי גם אם מצאת את נקודת האיזון המושלמת, מה קורה יום אחרי? הרי החיים לא עומדים במקום. מה שאהבתי אתמול אולי ישעמם אותי מחר. מה שהעולם היה צריך לפני שנה, הוא כבר לא צריך היום.
כאן בדיוק נכנסת הפילוסופיה שאני מדבר עליה ב"שפע ועוד קצת". הבנתי שאיקי גאי הוא לא ה"איזון" הסטטי. הוא השילוב בין האיזון לבין הצמיחה המתמדת. ה"עוד קצת".
הטעות המערבית בהבנת האיקי גאי
במערב, לקחנו מושג יפני עדין והפכנו אותו למודל קריירה. ביפן, איקי גאי (Ikigai) מורכב משתי מילים: Iki (חיים) ו-Gai (ערך או סיבה). המשמעות היא פשוטה: "הסיבה לקום בבוקר".
חוקרי מוח יפנים (כמו קן מוגי) מסבירים שאיקי גאי הוא לאו דווקא להציל את העולם או להיות מנכ"ל, אלא היכולת למצוא עונג בפרטים הקטנים ולהשתפר בהם. הטבח שמכין סושי ומנסה שהאורז היום יצא טיפה יותר מדויק מאתמול – זה האיקי גאי שלו.
וזה בדיוק, אבל בדיוק, עקרון ה-1% שלי.
איך הופכים דיאגרמה לדרך חיים?
הגישה שלי אומרת שאיזון הוא הבסיס, וצמיחה היא הדלק. אם נסתכל על ארבעת המעגלים של האיקי גאי דרך משקפי ה-1%, זה נראה אחרת לגמרי:
1. מה אני אוהב? (התשוקה) במקום לחפש את "ייעוד חייך" הגרנדיוזי, תשאל: מה אני יכול לעשות היום ב-1% יותר הנאה מאתמול? אולי זה הקפה של הבוקר, אולי זה כתיבה של 10 דקות. האיקי גאי נמצא בהנאה הקטנה, לא רק בחלום הגדול.
2. במה אני טוב? (המיומנות) איזון הוא לדעת במה אתה טוב. צמיחה היא לא להסתפק בזה. הגישה היפנית (שנקראת לעיתים "קודווארי") מדברת על הרדיפה אחרי האיכות. אל תהיה "מומחה", תהיה "מתמחה". תשתפר היום ב-1%. זה ה"עוד קצת" שעושה את ההבדל בין טוב למצוין.
3. מה העולם צריך? (השליחות) זה נשמע מפחיד. "מה העולם צריך?". אבל בגישת האיזון והצמיחה, אנחנו מבינים שהעולם מורכב מהאנשים שסביבנו. מה הסביבה הקרובה שלי צריכה? חיוך? עזרה קטנה? ערך מוסף במוצר שאני מוכר? כשנותנים ב-1% יותר ערך, העולם מגיב בהתאם.
4. על מה משלמים לי? (המקצוע) כאן האיזון הוא קריטי (ביטחון כלכלי), אבל הצמיחה היא זו שמביאה את השפע. השפע לא מגיע מלעשות את אותו הדבר בלופ, אלא מלחדש, מלהעיז בקטן, מלמתוח את הגבולות של העסק או הקריירה בצעד אחד קטן בכל פעם.
איקי גאי הוא פועל, לא שם עצם
התובנה הגדולה שלי היא שאיקי גאי הוא לא מקום שיושבים בו. הוא צורת הליכה. הוא דורש מאיתנו שני דברים שנראים סותרים:
- להיות במרכז (איזון): להכיר את עצמנו, את היכולות שלנו ואת הגבולות שלנו.
- לנוע קדימה (צמיחה): לא לקפוא על השמרים. לקום בבוקר עם סיבה לשפר משהו קטן.
כשמחברים את הדיאגרמה היפנית עם מנטליות ה"עוד קצת", מקבלים נוסחה מנצחת: חיים שיש בהם גם שלווה וביטחון, אבל גם התרגשות והתפתחות. לא צריך לעשות מהפכות כדי למצוא משמעות. צריך רק לאזן את הספינה, ולכוון את המפרש לשיפור אחד קטן.
אז מה האיקי גאי שלכם להיום? לא ה"ייעוד הגדול", אלא הדבר הקטן האחד שיגרום לכם לקום מחר בבוקר עם חיוך ולעשות אותו טיפה, רק טיפה, יותר טוב?